האם קבלן עצמאי יכול לתבוע בדיעבד קיום יחסי עובד מעביד ולתבוע זכויות סוציאליות בשל קיום יחסי עבודה אלה?

זו השאלה שעמדה בפני בית הדין לעניני עבודה בתל אביב בסע"ש 9631-07-20.

בפסק הדין, התובע מבקש להכיר בדיעבד ביחסי עבודה בינו לבין הנתבעת, ולזכותו בזכויות הנובעות מכך, כמו פדיון חופשה, הפקדות לגמל ודמי הבראה, וכן פיצויי פיטורים, על פי טענתו כי סיום ההתקשרות עמו היה למעשה פיטורים. 

הנתבעת, לעומת זאת, טוענת כי לא התקיימו יחסי עובד-מעסיק בינה לבין התובע, ומכח הסכמים קודמים ומיזוגים לא קיימת חבות כלפי התובע. התובע היה בעבר בעלים של חברות שמכר חלק מהפעילות שלהן לחברה X שהפכה בהמשך לחלק מהנתבעת. 

פסק הדין מחולק לשני חלקים:

בשלב הראשון, בית הדין עוסק בשאלה האם יש להכיר בתובע כעובד של הנתבעת:

• בית הדין מתבסס על המבחן המעורב שנקבע בפסיקה, הכולל את מבחן ההשתלבות כמרכזי. מבחן זה בודק אם העובד השתלב במפעל או האם היה גורם חיצוני לו.
• על פי המבחן, הנתבעת היא "מפעל יצרני", והתובע היה חלק מהמערך הארגוני שלה, כשניהל סניפים ולקח חלק בפעילות הרגילה של החברה.
• עדותו של התובע נתמכה בעדים אחרים, כמו מנהל סניף נוסף, אשר העיד כי התובע היה "מנהל סניף כמו כל מנהל סניף אחר". גם דואר אלקטרוני, תגי זיהוי ונהיגה ברכב החברה, מצביעים על קשר הדוק עם החברה.
• לכן, בית הדין סבר, כי ההתקשרות לא הייתה כקבלן עצמאי, אלא התקיימו בין הצדדים יחסי עובד-מעסיק.
• בית הדין פסק, כי המבחנים המצוינים בפסיקה, מצביעים על כך שהתובע היה עובד של הנתבעת לאורך השנים, וההסכם שנחתם בין הצדדים לא משקף את מהות היחסים בפועל.

בשלב השני בית הדין בוחן את הזכויות הסוציאליות ואת הפיצויים השונים, אותם התובע מבקש לקבל, בדיעבד, מהנתבעת:

בית הדין בודק בפסק הדין, כל אחת מהזכויות אותן מבקש התובע לקבל ודוחה אותן, מסיבות שונות. 

לגבי הזכויות הסוציאליות, קובע בית הדין שהתובע קיבל אותן בפועל, או לחלופין שהתמורה שקיבל בגין עבודתו גילמה בתוכה את התשלום בגין הזכויות הסוציאליות הנתבעות.

לגבי הפיצויים השונים, כגון פיצוי בשל אי מסירת הודעה לעובד וכיוצ"ב, בית הדין קובע כי אמנם היו שיקולים שיכלו להוביל לקביעה כי התובע זכאי לפיצויים אלה, אולם בסופו של דבר בשל חוסר תום לב חלקי מצד התובע ואי הבאת ראיות מספקות, הובילו את בית הדין לקבוע כי התובע אינו זכאי לפיצוי כלשהו בגין רכיבי התביעה הללו.

בסופו של יום, למרות שנקבע כי שררו בין הצדדים יחסי עובד-מעביד, התביעה נדחתה והנתבעת לא שילמה לתובע דבר והתובע נדרש לתשלום הוצאות הנתבעת בסך 15,000 ש"ח.

ולנקודת המבט האישית שלי:

בנסיבות הענין המיוחדות של המקרה הנ"ל, למרות שנקבע כי על הצדדים חלים יחסי עובד - מעביד, דחו את התביעה הכספית של התובע והוא נאלץ לשלם הוצאות לנתבעת, אבל (וזהו אבל גדול) נסיבות המקרה כאן היו מאוד חריגות - התמורה שה"עובד" קיבל היתה גבוהה מאוד, גם ביחס לנושאי משרה מקבילים לו. במקרים רבים אחרים, בית הדין עשוי לקבוע שכן מגיעים לעובד תשלומים בשל זכויות סוציאליות שלא שולמו במהלך ההעסקה של אותו "עובד".

באופן אישי, מסכימה עם התוצאה שפסק הדין הגיעה אליה. מה דעתכם?

יש לכם שאלה בנוגע לפסק הדין? שאלה אחרת בדיני עבודה? מוזמנים לכתוב לי תגובה כאן או לשלוח לי הודעה פרטית - לשליחת הודעה לחץ כאן